מאת: רענן חלד
 אז הדייט היה טוב. השיחה קלחה, האלכוהול זרם ואת המתח המיני שהיה באוויר היה אפשר לחתוך גם עם הידית של הסכין. למעשה, הדייט היה כל כך טוב, שהשאלה האוטומטית שאתה שואל לאחר ששילמתם את החשבון היא לא "אז קבענו להיפגש שוב?" אלא "בא לך לבוא אלי לקפה?" - שם קוד בינלאומי גם במדינות עולם שלישי שאין בהן קפה. אבל בשביל לעשות רושם על הבחורה שנכנסת לטריטוריה הפרטית שלך צריך יותר משירותים נקיים ובקבוק בירה פתוח במקרר - פסקול הולם למשל. לא שאני אומר שיש משהו רע במטאליקה, במושיק עפיה או לצורך העניין בכל דבר לו אתם מאזינים בשעות הפנאי, אבל בכל זאת, הנה חמישה אלבומים שכל גבר צריך להחזיק בבית ולו בשביל ה"קפה". ג'וני מיטשל - Blue לא יודע מה יש דווקא בג'וני מיטשל שיוצר סביבה קונצנזוס נשי מובהק כמעט מוחלט, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח. אל תבינו אותי לא נכון - גברת מיטשל היא זמרת ויוצרת נפלאה, אבל משהו בסגידה האקסקלוסיבית הזו גורם לי להרים מעט את הגבה. בכל מקרה, האלבום המדובר פה טומן בחובו פולק לילי ועגמומי העוסק באהבה, באובדן, בצער ובבדידות ויתכן מאוד שזה הסוד שלו והכרטיס שלך להצלחה. לשלוף אותו מערימת הדיסקים כבר נותן לך נקודות זכות, הן במדד הרגישות והן במדד הפמיניזם. יהיה הסוד של ג'וני מיטשל אשר יהיה, זהו ללא ספק האלבום המושלם כאשר באמת מדובר בכוס קפה, או לכל הפחות בספתח להרפתקה שסופה עוד לא ידוע. צ'רלס מינגוס - The Black Saint and the Sinner Lady ג'אז בדרך כלל שמור למקצוענים בלבד. הוא מעיד על טעם טוב ועל תחכום, אולם בידיים הלא נכונות הוא סממן לפלצנות ועל חשיבות עצמית מנופחת ללא כיסוי. לאווירה שיוצר אלבום ג'אז טוב חייבת להתלוות שיחה אינטלקטואלית אמיתית ובקבוק יין. אדום. כולם יודעים שכלי הנגינה הסקסי ביותר הוא הבס וצ'רלי מינגוס היה הבסיסט בה"א הידיעה של הג'אז. הוא הוציא אינספור אלבומים וניגן עם כל הגדולים, אבל האלבום המדובר היא אחת מפסגות היצירה הגבוהות ביותר, הן מבחינה אינדיבידואלית שלו והן של הז'אנר כולו. הלחנה ועיבוד סופר מתוחכמים בגיבויה של להקה בת 11 נגנים הופכים את האלבום הזה ואת צ'רלי מינגוס לידידם של כל הגברים אשר כבר ראו כמה דברים בחייהם. למרות ההמלצה החמה, אולי ראוי להדגיש שוב - האלבום הנ"ל, כמו גם רובו המכריע של הג'אז, הוא למיטיבי לכת בלבד. סרג' גיינסבורג - Histoire de Melody Nelson לא צריך לדבר צרפתית על מנת לדעת במה האלבום הזה עוסק. מספיק רק להסתכל על העטיפה השערורייתית שלו כדי להבין שזהו אחד מאותם אלבומים האלה שמנהיגי דת מזהירים אותנו מפניהם. זוהי יצירת מופת של סטייה, שחיתות ותענוגות חושים. סרג' גיינסבורג, אשמאי זקן שנע מהמיינסטרים הפופי של שנות השישים לעבר האיזוטריות הביזארית ככל שהזדקן, מגיע פה לשיאו ב-R&B סליזי, Fאנקי לעיתים ותמיד מעניין, כולו מוקדש לנערה פתיינית בשם מלודי נלסון. אלבום שמחמם את האווירה לנקודת רתיחה. מרווין גיי - Lets Get it on אולי האלבום האולטימטיבי לאירועים משמחים מן הסוג הזה. קבלו ביטול על ה"אולי" - לאלבום הזה יש קבלות: הוא הכניס למיטה מיליוני זוגות מכל הסוגים והמינים בשלושים ומשהו שנים מאז שיצא. האיש אפילו לא מנסה להסוות את זה כאלבום "סקסי". לא, זהו פשוט אלבום לסקס. בניגוד לקלישאתיות של בארי ווייט שתמיד עשה רושם כאילו הוא מנסה יותר מידי, למרווין גיי זה בא בטבעיות. זוהי מוזיקה טעונה, מפתה וזורמת באיטיות ארוטית שכמעט בלתי אפשרי להתנגד לה. ולמה בעצם שתתנגדו לה? והאלבום החמישי הוא... האמת, התלבטתי לגבי מי יתפוס את המקום האחרון ברשימה בין כמה אלבומים קצת יותר נפוצים וידועים, אבל לאחר בחינה מעט יותר מדוקדקת גיליתי שהאלבומים האלה הם ת'כלס אותו הדבר: קצת דראם נ' בייס, קצת אלקטרוניקה מעודנת, קול נשי... לצורך העניין, כל דבר שהשמיעו לכם בבית קפה לפני שמונה שנים. יש שלושה שעולים בדרגה אחת מעל כל השאר: "Moon Safari" של Air, "Dummy" של Portishead ו-"Mezzanine" של Massive Attack. למרות שאלבומים אלה כבר הגיעו למצב של שימוש יתר, הם עדיין רחוקים כמה צעדים מלהפוך לקלישאה, כך שטוב תעשו אם תנצלו את מעט הזמן שעוד נותר טרם הם יחצו את הקו לחלוטין.
כמה מילים לפני סיום: הכל טוב ויפה, אבל אתה יודע שמצאת בחורה לעניין כשהיא אומרת לך: "עזוב אותך מהמוזיקה הזאת, אולי תשים לנו איזה Grand Funk Railroad?" | 
