הסקרים בעיתוני הנשים מדרגים באופן קבוע את חוש ההומור כאחת משלוש התכונות הכי נחשקות בגבר, ואני מוכן להתחייב שהמגמה הזאת התחילה עוד לפני המצאת הדפוס ותימשך עוד הרבה לאחר שכבר יהיו ברשותנו המכוניות המעופפות שמבטיחים לנו כל כך הרבה שנים.

אוקיי, אז נשים אוהבות ומחשיבות חוש הומור, מה חדש בזה?

שום דבר כמובן, אבל איך עומדת קביעה על זמנית זו מול העובדה המאוד ברורה לעין שרובן המכריע של הבחורות לא ממש מצחיקות? חישבו על כך שנייה - כמה בחורות באמת מצחיקות אתם מכירים? בכל חיי הכרתי אך ורק בחורה אחת שממש הצחיקה אותי עד לרמה של דמעות והכאב הזה בצד, נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. כל השאר נעו על הסקאלה של בין משעשעות לבין "כדאי שאני אחייך כדי שלא אעליב אותה..." כאשר מידי פעם מתפלקת לה איזו יציאה שבאמת מפילה אותי לקרשים מצחוק. לנוכח המאבק הפמיניסטי המוצדק, היינו מצפים שאם הן כל כך אוהבות את התכונה הספציפית הזו, הן ישתדלו יותר לאמץ לעצמן אחת כזו. אז בלי להתיפייף ובלי ליפול למלכודות הפוליטיקלי קורקט המגדרי - מה מונע מבחורות שמכל בחינה אחרת (יפות, חכמות, נחמדות) כל הגברים בעולם סרים למרותן, להיות לא מצחיקות? או אם ננסח את זה בצורה יותר שוביניסטית - מדוע הגבר הממוצע יותר מצחיק מהאישה הממוצעת?
תשובה אחת גורסת כי הכל נובע מהמניע הגדול מכולם - הרצון להתרבות. למרבה הצער, גם מיליון שנות אבולוציה לא עזרו לנו הגברים ואנחנו נותרנו נחותים משמעותית לעומת היופי הנשי. מבחינת מראה, אם כך, אין לנו המון מה להציע לנשים, שמושכות אותנו כבר מהמבט החטוף ביותר. אמא טבע אמנם דפקה אותנו, אבל לא בלי לזרוק לנו גלגל הצלה בדמות הבדיחה. לגבר של עידן טרום מכוניות הגג הנפתח ומשכורות ההייטק השמנות לא היו המון אופציות אם הוא רצה להרשים את הבחורה בה חשקה נפשו: הוא היה צריך להצחיק אותה.

והנה, ימים שמחים, בית הספר לרפואה באוניברסיטת סטנפורד לקח על עצמו לבדוק לעומק את הסוגיה, כך שכעת יש ברשותנו את תוצאותיו של מחקר מדעי רציני ששופך אור על נושא ההומור. חוקרים חמורי סבר הקרינו סרטים מצוירים משנות ה-70 בפני עשרה גברים ועשר נשים וביקשו מהם לדרג את "רמת המצחיקות" שלהם. החוקרים מצאו שלגברים ולנשים יש את אותה הבנה של ההומור (שני המינים השתמשו באופן כמעט שווה בחלק של המוח האחראי לשפה) אולם לנשים היה סף ציפייה נמוך יותר לקבל "פרס", דהיינו, את הפאנצ'ליין של הסרט המצויר. כאשר הגיע הפאנצ'ליין, הנשים היו הרבה יותר מרוצות ממנו וצחקו יותר.
אם נפשט את זה, המחקר למעשה אומר שלנשים לוקח יותר זמן להבין את הבדיחה אבל כאשר המטבע יורד הן צוחקות ממנה יותר. וזכרו, מדובר פה על נשים החוות הומור מיד שנייה. מה הפלא אם כך, שהן נותרות מאחור בייצור שלו?
אבל רגע, לפני שאתן שולחות מכתבי שנאה ומאיימות בסירוס, אני מעוניין להצביע על העובדה שיש לא מעט נשים מצחיקות שאף הפכו את זה למקצוע ומתפרנסות לא רע מזה: אלן דג'נרס, ג'נין גרופלו, שרה סילברמן ואם תצמידו אותי עם הגב לקיר אני אהיה מוכן גם להשתדל ולהחשיב גם את עדי אשכנזי. אז מה לעזאזל קורה פה?
התשובה, לדעתי כמובן, לא מסתיימת בעניין האבולוציה והמחקרים של סטנפורד. היא טמונה עמוק בתוך שיווי המשקל המגדרי שהופך המשיכה הבין-מינית לעניין כל כך סבוך אך כל כך פשוט למראית עין.

 

נשים מצחיקות, או לכל הפחות יכולות להיות מצחיקות כמו כל גבר, אולם חוש ההומור הרי נחשב כטאבו גברי וכמעט אף בחורה שפויה לא הייתה רוצה להיות חמושה בתכונות גבריות. לא בגלל שיש משהו רע בתכונות הללו חלילה, אלא בגלל הפחד שהיא לא תיראה מספיק נשית וסקסית בעיננו, הגברים ההומופובים והמאוימים בקלות. כמו שרוב הגברים לא היו מעוניינים לצאת עם אחת מהבחורות האלו שמשתתפות בתחרויות של פיתוח שרירים, רובם גם לא היו מוכנים לצאת עם זאת שקורעת את כל החבר'ה שלהם מצחוק (למרות שהרוב, כולל עבדכם הנאמן, יעדיפו בחורה שכן תצליח להצחיק אותם ברמה מסוימת ולא בחורה חסרת חוש הומור כלל). ישנו פה איזשהו עקרון של מידתיות, מידה מסוימת בה זה כן יהיה מקובל: חטובה כן, שרירנית לא. משעשעת כן, סטנדאפיסטית לא. לא היינו רוצים תחרות סמויה בענף גברי עם הבת זוג שלנו.

אבל שוב, תמיד יהיו החריגים. יש לי חבר שמבחינתו האישה האידיאלית היא באפי קוטלת הערפדים. "יש משהו סקסי בבחורה שיכולה לקרוע אותי מכות", הוא אומר. ואני אומר: איזה אחלה עולם יש לנו. לכל סיר יש מכסה ואף אבולוציה לא תהיה מסוגלת להסביר דבר כזה.