אני יושב עכשיו על ספסל ברג'נט פארק בלונדון, אותו הספסל בו ראיתי אותה בפעם האחרונה, שניה לפני שסובבתי את הגב והלכתי ממנה. בלי שלום, בלי חיבוק, רק סמס אחד כמה דקות בדיעבד שמתנצל ומבקש הבנה. אני מניח שפגעתי בה, אני מניח שבהתחלה היא לא בדיוק עיכלה את מה שקרה. אבל בסופו של דבר היא ידעה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה בשביל שנינו. היא גרה אלפי קילומטרים ממני, והנסיבות הפכו את הקשר שלנו למורכב מדי וכואב מדי. כתבתי לה שבתמונות שלנו היא נראית עצובה, ואני לא רוצה שהיא תהיה עצובה יותר.

 

עכשיו כשאני יושב על אותו ספסל נוסטלגי, ומזהה על המדרכה את בדל הסיגריה שהיא השאירה כאן לפני פחות מ-24 שעות, אני שואל את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון, ואם הייתה לנו דרך אחרת. היא הייתה יפיפייה, מצחיקה ומקסימה, אבל זה לא מה שהפך אותה ליותר מיוחדת משאר הבחורות שהכרתי בחיי. כשהיא שאלה אותי "למה דווקא אני", לא הייתה לי תשובה ברורה, אבל ידעתי שהיה בה משהו. משהו שהרגשתי כשהייתי בתוך המערבולת הזו ביחסים שלי איתה. היא אפילו ניסחה את זה יפה לפני כמה ימים כשאמרה שהסיפור שלנו מזכיר תסריט הוליוודי... ויתרתי עליה, כי אני מניח שאהבתי אותה מספיק בשביל להבין שאני לא אוהב אותה מספיק באמת...אבל המשהו הזה שהרגשתי הבשיל והפך לתובנה, תובנה שתישאר איתי לשנים רבות, גם כשהיא עצמה כבר תהיה מזמן סיפור רומנטי על אהבה בלתי אפשרית ומרד נעורים מאוחר. והתובנה הזו היא למעשה הדבר עליו אני רוצה לכתוב לכם, את התובנה הזו אפשר לסכם במילה אחת "חופש".

 

16 שעות אחרי שהחלטתי שאני רוצה לראות אותה, הייתי על מטוס. 5 שעות מאוחר יותר הייתי בלונדון, ובתוך 4 שעות נוספות כבר ישבתי איתה על כוס קפה בכיכר טרפלגר. אני לא עשיר ואני לא מנהל חיים של סטודנט חופשי. יש לי עסק שדורש ממני מחוייבות גבוהה, לימודי תואר מפרכים שדורשים נוכחות של 12 שעות ביממה 6 ימים בשבוע, וחשבון בנק שכבר דאגתי לרוקן כליל בטיול הקודם שלי.

 

אז מה חשבתי לעצמי? דבר מאוד פשוט – שלעתים במקום לבקש רשות (מעצמך, מהלקוחות, מהמרצים, ממנהל הבנק...), עדיף קודם לעשות ואז להתנצל. ממש ככה. לפעמים צריך לעשות משהו ספונטני ולא מתוכנן, בשביל להרגיש שכל מה שאתה עמל בשבילו שווה את זה. כסף לא מקנה לך חופש, גם לא קריירה וקידום. הדבר היחידי שמקנה לך חופש זאת היכולת לעשות לעתים דברים שיש להם השלכות ולדעת שאתה מסוגל להתמודד איתן.

ותאמינו לי שאתם מסוגלים. הרי בסופו של דבר, אם הייתם חלילה שוברים רגל, נכון שהייתם מסתדרים עם העבודה? ואם הייתם צריכים לתקן צינור שהתפוצץ בדירה, נכון שהייתם מגייסים בסופו של דבר את הכסף? בכל פעם שאני מטייל, אני איכשהו תמיד פוגש לפחות היפי אחד בן 60, שהחליט יום אחד בהיר, שהשגרה עייפה אותו ושהגיע הזמן להתנתק מכל מה שבנה והקים ולהתחיל לטייל בעולם. לפגוש מקומות, אנשים, ובין לבין גם את עצמו. תחילה אתה מסתכל עליהם ומתחיל לפקפק, אתה מתחיל לתהות אם זה נכון בגיל כזה... ומה עם המשפחה? והחברים? והקריירה? ואולי זה סתם משבר חולף? ומצד שני, אולי הוא באמת חיי את החיים שהוא בוחר לעצמו? אולי הויתורים שהוא עשה החזירו לו את החופש שהוא איבד לאורך הזמן? ואז פתאום זה נראה לך פחות ופחות הגיוני לחכות לגיל 60 בשביל לגלות מה נכון. ולמה בעצם לא לגלות מה נכון בשבילך כבר היום? מי אמר שהחופש צריך לגזול ממך קורבן כל כך קיצוני? למה לא להתחיל בקטן?

 

לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא תמיד רצה לעשות, אבל אף פעם לא הספיק.
אצל חלקכם זה לעשות רשיון טייס, אצל חלקכם זה לטוס למשחק של צ'לסי, ואצל חלקכם זה פשוט לעזוב הכל באמצע היום ולחתוך לים.

תחשבו על זה – מה החיים שלכם שווים, אם אין לכם את היכולת לעשות את אחד הדברים האלה בלי לעמוד בהשלכות? מה העבודה שלכם שווה? מה החסכונות שווים? האם לחסוך קצת כסף ולשדרג את האוטו מדגם X לדגם Y, ייתן לכם את אותה תחושת החייות כמו למצוא את עצמכם 10 שעות אחרי שאתם קוראים את הכתבה הזו שותים קפה במקום שתמיד חלמת לבקר בו? עד כמה זה אדיר יותר לנסוע לחו"ל בעקבות להקה שהערצתם כשהייתם ילדים, ולשתות בירה ממש מול הבמה, מלהוציא כסף פעם אחר פעם בפאב השכונתי שלכם?

 

אז כן, עזבתי הכל בשביל לפגוש בחורה בלונדון, כשידעתי שבסופו של דבר לא יהיה בינינו כלום ועכשיו זה סתם כואב עוד יותר. אז כן, עכשיו אני אחזור לארץ ואתחיל להסדיר את הבלאגן שנוצר. אבל... עכשיו אני יושב, באופן תלוש וסוריאליסטי לגמרי, בבית קפה בריטי קטן על בייקר סטריט, שותה תה אנגלי עם סופגנייה ומרגיש כמו איש העולם הגדול. וזה עלה לי פחות מתשלום הכבלים השנתי שלכם.