משעמום יכולים להיווצר שני דברים, שונים לחלוטין בתכליתם ובערכם.
האחד - שטות, טעות, מעשה דבילי שהונע מחוסר חשיבה מספקת והוצת מהייאוש שבשעמום וחוסר האכפתיות; אותה תובנה מוטעת שהמטרה, מילוט מהשעמום, מקדשת את האמצעים.
והשני – הצלחה, גילוי, יצירה חיובית של אחד עם עצמו, הנובעת שוב פעם מהייאוש שבשעמום, שקרא לבעליו לעשות משהו, לא חשוב מה כדי לנצח.
השוני בין המצבים לא תמיד תלוי באדם, כי לא מעטים האנשים ה"טובים" וה"חכמים" שנפלו בקטגוריה הראשונה, ולא חסרים טיפשים רפי שכל שהתמזל מזלם לפול בקטגוריה השנייה.
לשוני משתנים רבים ולא ניתן לסכם אותו מבחינה מתמטית או גולמית כזו או אחרת, בסופו של דבר או יותר נכון בתחילתו (של דבר) התהליך זהה אצל הסובלים מהתופעה- קודם משתחלת הבנה שכעת 'משעמם תחת' ואז במקום כניעה לייאוש, אינסטינקט ההישרדות פועל ומשחר אל העולם את ההחלטה הבלתי מרוסנת לפעול, לעשות משהו, לשנות! כי הרי- הכל עדיף מלהתייבש תחת! מה לא?
אז בעקרון 'לא!', כי כבר שמענו על טעויות שנבעו משעמום (מילדים ועד שליטים)- לא חיובי! אבל עם זאת, ישנם אלו שמתוך היובש מצליחים ליצר דבש, לעיתים זה באמת אופי, או הלך רוח, לפעמים זה סתם מזל.

לי סתם היה מזל.

איך הכל התחיל
"אז מה יש לך לקרוא" שאלתי את א', ששמה אגב בכלל מתחיל ב-"ה", אבל המחשבה על "ה" עם גירש בודד מזכירה לי יותר מדי את שיעורי תורה ביסודי אז אני אשתמש בשם החיבה שהענקתי לה.
התשובה שלה כללה, ספר מתח מפס היצור של קובן, ספר פמיניסטי כלשהו של 'על הזין שלי', ו"הארי פוטר". מובן שבזריזות סירבתי והעדפתי לנסות לפתור את השעמום בדרכים אחרות, כמו ספירת חריצים בתקרה, בכל זאת, הארי פוטר? יש גבול.
וכך היה.
כמה ימים אחרי זה, אני רואה בחדר שלי בלוק קטן של דפים, מציץ בו והנה הילד הממושקף מביט בי מהכריכה, צלקת חיננית על ראשו ומטאטא בין רגליו- לא יודע מה איתכם, אבל לי באותו רגע זה לא נראה התנוחה הכי בריאה לצעיר מתבגר, טעות אחת קטנה ו.....בו נגיד שאפשר לשכוח מפוטרים קטנים.
בין דפיו הראשונים יכולתי לראות שמציץ דף קטן, ובו הקדשה מצד ה-א', חמודה משהו, לא זוכר מה היה כתוב בדיוק, אבל זה היה מאוד חינני, משהו על זה שזה רק ההתחלה של משהו גדול יותר. לא יכולתי שלא להתעלם מהקיטשיות שלה בציניות קרירה אופיינית שלי, אבל בכל זאת משהו באקט נגע בי ( אולי אני מזדקן ) מספיק בכל אופן כדי שלא אעיף את הילדון עם המטאטא שלו קיבינימט.
אז כך הוא נשאר. על השידה, שיערו מתנופף ברוח, המשקפים נוטים ליפול, והמטאטא עדיין מאיים על דור ההמשך.

איך הכל נגמר...
שעה עברה, ואחריה עוד אחת.
אני ממשיך לשכב במיטה, לא נרדם, הייתי נותן אצבע בשביל כמה מחשבות רעות על העתיד השחור שלי שממשמש ובא שיגרמו לי להתהפך מצד לצד, ולו משהו, משהו שיחדול את השיממון המחשבתי והפיזי הזה. אבל כלום.
מה עושים, מה עושים, נרים טלפון לד'? לא... היא בטח ישנה, במיוחד אחרי מה שהיה אתמול, צחקוק קל טופח לי על השכם ומעודד אותי לבדיוק שתי שניות. נביא עוד פעם ביד? אוף, אין לי כוח אפילו להדליק את המחשב, או את הזין. נכתוב משהו? לפחות נעשה קצת כסף... פחחח בטח, על מה נכתוב? על שעמום? מזה לא עושים כסף. ( הי הי )
הסתובבתי קלות וראיתי אותו, אני לא יכול לומר שבאותו רגע הוא זהר בקרני אור קטנטנות וברקע התנגן קול עמום של תגלית, אבל בכל זאת, מה יכול להיות גרוע? אני מת פה!
אז פתחתי אותו והתחלתי לקרוא, אם יהיה לי מזל חשבתי, כמה עמודים ואני נרדם כמו תינוק.
4 שעות עוברות, אור בוקר, אני שולח לא' הודעה, "תשיגי את השני" לא יודע שבכך אני גורם לה לחוות חצי אורגזמה של הזדהות רגשנית.
אני קם מהמיטה, הולך למרפסת וקורא את הפרק האחרון עם סיגרית סיום ונס שהוכן מבעוד מועד, בכל זאת, יש לי עוד יום עבודה להתחיל, קצת קפאין מעולם לא הזיק.
באותו יום סירבתי להודות, רק פתרון מקרי לשעמום זמני חשבתי לעצמי, פשוט היה שם בזמן הנכון וזהו, לא יותר. אבל הרצון לקרוא את הספר הבא נקר בי, ויום אח"כ מימשתי אותו.
וכך לאט לאט, במהלך השבועיים הבאים, מצאתי את עצמי מכור, החברים מביטים בי ואומרים שהשתנתי, היזיזה לא מפסיקה להשאיר לי הודעות מאיימות, וההורים תוהים מה אני עושה ער בחדרי כל הלילה.

זה יותר מהתחלה וסוף- זה המון אמצע
האמת היא שבסך הכל אני די מופתע, מה שלכאורה הצטייר בראשי כספר ילדים פנטזיונרי, התגלה כמניפסט ( סתם רציתי להשתמש במילה הזו ), נתחיל שוב- התגלה כמשהו הרבה יותר גדול ( הרגע ירד לי אסימון עצום. הבת זונה ידעה. שיט). זה התגלה כסיפור שלאו דווקא מחזיר אותך לילדות, אלא גורם לך לחוש את אותם תחושות ששכחת שמותר לך בכלל. למה הכוונה?
אנחנו חיים בעולם די חומרי והישגי בלשון המעטה, וכמוני, כולנו חוטאים במידה מסוימת של ציניות, בכל רגע ורגע שאנו נתקלים בקצת חום אנושי מביך או קיטשיות בריאה. וזה לא כזה נורא, אם לא היינו נותנים לזה להשתלט כמובן.
ולצערנו זה בדיוק מה שאנחנו עושים. חברות וידידות הפכו למערכת של אינטרסים והישענות, אהבה הפכה לנטל והרצון להגיע רחוק קרס איפשהו בהחלטה ( הנוחה )שהחיים קשים, וצריך להתפשר.

בתור ספר "הארי פוטר" מותח וזה (כמעט) הכי חשוב!
לא צריך להיות מבקר ספרות מוסמך כדי להגיע לאבחנה הזו, מספיק למצוא את עצמך רץ עם העיניים על המילים כי אתה באמת ובתמים חרד לגורלם של בריטי ממושקף, ג'ינג'י' נודניק, וחרשנית עם שיניים בולטות כדי להבין כמה היכולת שלה ליצור מתח חזקה.
אבל רק דקות ספורות לפני שהתיישבתי לכתוב את המילים הללו, הבנתי שהכל זה כלי. הכל זה כלי כדי להפוך את הספר הזה לאומנות אמיתית, למשהו מעבר להנאה רגעית, למשהו יותר מספר שאוכלים, לספר שמעכלים, לספר שבונה אותך.
ג'י קי רולינג משתמשת ביכולתה ליצור מתח בכל דף ודף של הספר כדי להעביר לקורא את אותם ערכים שמזמן שכח. יאמר לזכותה שהיא עושה את זה בדרך האיטית והנכונה, שבאה לך מתחת לאף ומכה אותך חזק בפנים ככה שאתה לא יכול שלא לדמוע.

ל"הארי פוטר" שבעה כרכים, אני קראתי (בינתיים חשוב לומר) ארבעה, ורק אחרי שקראתי את הארבעה האלו, אני מסוגל להבין מה הולך פה. בזכות יצירת הסיפור השלם הזה, על כל דפיו ומילותיו לאורך 4 שנים בחיי הנער ומעל 1500 עמודים מצטברים, הסופרת מצליחה להפיח בקורא לאט וברוגע, את אותם ערכים שאבדו לו, משהו ששום סרט לא יכול להעביר. אין צורך להכניס סיפור אהבה שלם ב120 דקות הוליוודיות קצובות, כשיש את האפשרות להעביר את העוצמה של שתי שורות של מבוכה קדם פלירטוטית של שתי בני עשרה לאורך 1000 עמודים. זו הצורה האולטימטיבית שבה אתה כקורא יכול לחוות את הספר ואת חיי גיבוריו ולהיזכר בעזרתם בחייך שלך. בסופו של דבר זה לא שהילד בתוכי חזר לחיים, זה שהחיים בתוכי נזכרו בערכיו של ילד, שצריכים להיות גם ערכיו של כל אדם ואדם- ערך החברות, האהבה, והרצון להיות מישהו אמיתי.

אז נכון זה קצת קיטשי, ואתם מסתלבטים עלי, וזה בדיוק הסיבה שאתם לא מספיק גברים כדי לקרוא "הארי פוטר", כי אין לכם את קמצוץ האומץ לוותר לרגע על האגו, להניח בצד את הדעות הקודמות ולהרים כמה מאות דפים של פנטזיה, שעלולה אם רק תנסו, להיות חלק מהמציאות.
'זה יותר מדי סטיגמתי', 'שמעו עליו יותר מדי הרבה', 'אני לא אוהב להיות חלק מהזרם', 'אני בכלל לא אוהב מדע בדיוני' וכו' וכו' תמשיכו לתרץ, זה בדיוק מה שהמודל של הגבר האידיאלי שיש לכם בראש עושה, נכון?
אני לעומתכם עוד חצי שעה אשלח הודעה לא' בנוגע להארי הבא, ובכך אגרום לה להתחיל את היום בחיוך מסופק, עוד קצת טוב שאני משחרר לעולם מה רע?

אבל זה בסדר אני מבין אתכם, סך הכל לי סתם היה מזל.

אהבתם?? הרשמו לניוזלטר שלנו, תבדקו, זה ממש פה בראש העמוד!

רוצים כתבות בידור נוספות?? לחצו כאן.