מחקר סטטיסטי גילה שהמילה שנאמרת הכי הרבה פעמים לפני המוות היא "שיט!". אני מוצא את זה משעשע, לא רק בגלל הבחירה האומללה של המילה הלא זוהרת אלא בעיקר בגלל אלמנט ההפתעה הטמון בחובה. סטנדאפיסטים, אשר בכל מקרה אחר לא יהוו דוגמא ראויה, יודעים שהם צריכים לסגור את הסט שלהם בבדיחה ממש טובה כי רק בפאנצ'ליין אדיר ובצחוק רועם יש לך את הזכות לרדת מהבמה. מה לעשות שנוכח הירידה הכי גדולה מהבמה - המוות - מעט מאוד אנשים מצליחים להעביר משהו סובסטנטיבי באמת או בעל משמעות עמוקה שיהדהד לאורך הדורות הרבה לאחר שהגופה התקררה, שלא לומר נרקבה.
קוראים יקרים, אמנם חיים שלמים עוד יש לפניכם וזה אולי מורבידי ומעט חסר טעם טוב, אך זה אף פעם לא מוקדם מידי מכדי לתכנן איך לצאת מפה בסטייל כשיגיע זמנכם. כחומר למחשבה, אנו מגישים לכם את המילים האחרונות המוצלחות ביותר שנאמרו בהיסטוריה, לא כולל "טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור, אותן כולכם כבר מכירים. עוד בולט בהיעדרו - שייקספיר.

וולטייר (1694-1778)
"רגע, רגע, אישי הטוב, אין זה הזמן לעשות אויבים" - כאשר על ערש דווי התבקש ע"י הכומר לדחות את השטן.
וולטייר, הסופר והפילוסוף הצרפתי הדגול, השתמש תדירות בלשונו החדה ובאינטלקט נדיר על מנת להילחם למען אידיאלים נשגבים כמו חופש הדת. אין זה מפתיע אם כן, שגם במותו הוא לא הסכים לפסול שום אפשרות על הסף.

פאנצ'ו וילה (1878-1923)
"אל תיתן לזה להיגמר כך. אמור להם שאמרתי משהו."
פרנסיסקו "פאנצ'ו" וילה, איש חסר השכלה מהאזורים הכפריים של מקסיקו היה למנהיג המהפכה הראשונה שהושלמה בהצלחה במאה ה-20 ובכך הפך מיידית לדוגמא ומופת לכל מהפכן שבא בעקבותיו, לרבות צ'ה גווארה, אשר אותו נפגוש מאוחר יותר. הוא נחשב בזמנו לרובין הוד המודרני, הן במקסיקו ובארה"ב, אולם מילותיו האחרונות מלמדות יותר על האדם מאשר על האגדה שהיה בחייו. גם נוכח מותו הוא ידע שיש צורך לשמר את המיתוס אשר עורר השראה והמריץ כל כך הרבה אנשים, אך לתסכולו הרב לא הצליח למצוא את הדבר הנכון לומר, והנציח בכך את אנושיותו.

אוסקר וויילד (1854-1900)
"הוילונות הללו הורגים אותי. אחד מאיתנו חייב ללכת."
בזמן מותו, הסופר האירי המהולל היה רחוק מסלוניה המוארים של לונדון ומהתחככות באליטה התרבותית שלה. הוא גסס לאיטו במיטה של בית מלון בפאריס לאחר שהורשע קודם לכן בביצוע מעשים חסרי צניעות (שם קוד ויקטוריאני להומוסקסואליות) ונאסר לתקופה של שנתיים. בכל מקרה, וויילד הוכיח שהוא מת כפי שהוא חי - עם הלשון הכי חדה בשפה האנגלית. החדר בו נפטר, אגב, אכן רוהט מחדש לאחר מכן כדי שייראה כמו אחד מחדריו של וויילד בדירתו בלונדון.

האמפרי בוגארט (1899-1957)
"לא הייתי צריך להחליף את הוויסקי במרטיני."
בוגארט, שבסרטיו תמיד תואר כגבר שבגברים חי את חייו הפרטיים לא רחוק מהדימוי הקולנועי שהיה לו. את חיבתו לשתייה החריפה הוא הוכיח במתן ציטוט לא פחות מוצלח - "The whole world is three drinks behind" שאין צורך לתרגמו ובמותו הוא הראה לכולנו מהי חרטה אמיתית.

מארי אנטואנט (1755-1793)
"סלח לי אדוני, זה לא היה בכוונה."
אני מוצא את זה אירוני במיוחד שאלו היו מילותיה האחרונות של המלכה הצרפתייה מארי אנטואנט, שהרי מילותיה המפורסמות ביותר ("אם אין לחם שיאכלו עוגות") לא הצביעו על רגישות יתר. ובכל זאת, את דבריה האחרונים היא אמרה לאחר שדרכה בטעות על רגלו של המוציא להורג שלה כאשר הובלה לגיליוטינה.

צ'ה גווארה (1928-1967)
"אני יודע שבאת להרוג אותי. תירה, אתה בסך הכל הורג בן אדם."
גווארה, שנלכד ע"י הצבא הבוליביאני במהלך קרבות של ניסיון הפיכה במדינה אמר את המשפט הנ"ל לאיש שבא לחסל אותו בהוראת ה-CIA. החייל הפשוט שנשלח לחסלו, רעד לנוכח המשימה אך ירה בו מספר פעמים, כאשר אף אחת מהן לא הייתה קטלנית מספיק על מנת להרגו במקום. גווארה מת בייסורים לאחר שעתיים כתוצאה מאיבוד דם אולם במשפטו האחרון הצליח היכן שפאנצ'ו וילה לא הצליח - להעביר את המסר שהמהפכה יותר גדולה מאיש אחד.

דל קלוז (1934-1999)
"תודה לאל. נמאס לי להיות האיש הכי מצחיק בחדר."
קלוז, קומיקאי מוכשר שהשפיע על דור שלם של קומיקאים, ביניהם ג'ון בלושי, ביל מארי ומייק מאיירס, בחר לצאת מהעולם בפאנצ'ליין אופייני ומלא צניעות. עוד הוא ביקש שלאחר מותו גולגלתו תינתן לתיאטרון גודמן לצורך הפקות המלט עתידיות בתנאי ששמו יופיע ברשימת הקרדיטים בתוכניה, אולם התיאטרון קיבל גולגולת חלופית. גולגלתו של קלוז קבורה על פי הידוע יחד עם שאר גופו.