מאת אלי שמוביץ. השמש זורחת. דבר כל כך שכיח ומובן מאליו, אך עם זאת... אומרים שהחיים מלאי אירוניה, מצחיק שדווקא ברגע כזה אני מגלה עד כמה שזה אמיתי. אני שוכב לי פצוע בתעלה מזוהמת, וכל מה שאני חושב עליו זאת הזריחה... אני אוהב לראות את השמש עולה, חבל שבזמן האחרון לא יצא לי לראות הרבה זריחות. זה אולי לא אובייקטיבי מצידי לומר את זה עכשיו, אבל נדמה לי שיחסית לזריחות אחרות, אותן ראיתי בחיי, הזריחה הזאת יפה במיוחד. השמיים הופכים לאדומים, כאילו מתביישים מהשמש העולה, הציפורים מתחילות לצייץ, שיא היופי של הטבע... אפילו במקום הזה. יש משהו פואטי בזריחה, משהו שאני לא מצליח להצביע עליו. יש בוודאי סיבה לכך שכל המשוררים מהללים את הזריחה. הרבה זמן כבר לא קראתי שירה, או בכלל קראתי משהו. אורח החיים שלי השתנה כל כך שאין בו מקום יותר ליופי... והשאלה היא, האם היה זה שווה?
אני לא יודע לענות על זה, ואני גם לא יודע אם זה הוגן לשאול אותי שאלות כאלה. אין לי תשובות יותר.
אתם לא מתארים לעצמכם מה הלך לי בראש כשהיא שאלה אותי שאלה, כל כך פשוטה, ועם זאת כל כך מורכבת... היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, ושאלה עם התמימות האופיינית שלה: "אם אתה אוהב את הזריחה כל כך, למה אתה לא רואה יותר זריחות?"... זה ההבדל בינינו, בעולם שלה הכל כל כך פשוט... ואני? אני יש לי כמובן תירוצים, אבל לא תשובות. הנה הקרניים הראשונות של השמש צובעות את השמיים הסומקים בצבע זהוב. יש עננים בודדים בשמיים, ואלה גם מקבלים את פני השמש בברכה. אני מסתכל למעלה ורואה את האפילה נמוגה בפני האור. השחור הופך לאט לכחול עמוק, שיהפוך לאחר כמה זמן לתכלת זוהר. זה הולך להיות יום ממש טוב. אז אומנם זו זריחה יפה במיוחד, אבל ללא ספק, לא הזריחה היפה בחיי. את הזריחה היפה ביותר בחיי, עד כמה שזה נדוש, ראיתי על חוף ים. זה היה לפני כמה שנים ובמרחק שנות אור מפה. לא חשבתי אז, שאני אגיע למקום הזה, למצב הזה. אני זוכר את זה כאילו זה היה לפני שנייה. ישבתי אל מול האופק הכחול וחיבקתי אותה. היא כמובן חיבקה אותי בחזרה. ישבנו על החול הרך והתבוננו בזריחה. שתקנו, כי כל מילה הייתה מיותרת אחרי אותו הלילה. אני זוכר את הצבע הזהוב של השמיים, שהיה זהוב כמעט כמו השיער שלה. הים היה שקט, גלים קטנים ליטפו את החוף בעדינות. הסתכלתי לתוך עיניה, הן היו עמוקות יותר מהמים הצלולים שעליהם היא הביטה, טבעתי בתוכן והרגשתי איך ליבי מתמלא מועקה מתוקה שכזו, אני גם עכשיו מרגיש את אותה המועקה המתוקה, עד היום היא טרם נמוגה, ואולי אף להפך, התעצמה. עכשיו, ברגע זה, במקום הזה, כשאני מסתכל אחורה על חיי, אני מבין שהזריחה ההיא, לא רק שהיא הייתה הזריחה היפה בחיי, היא גם נשאה איתה את הרגעים הכי מיוחדים שלהם. רגעים שהיה שווה לחיות עבורם. רגעים שספק אם היה אפשרי למות בלעדיהם. מעניין איפה היא עכשיו? אני מקווה שהיא בריאה ושלמה. האם היא זוכרת אותי עדיין? כשנפרדנו, היא הבטיחה לחכות לי לעד. אבל בינינו, לא ניתן לחכות למישהו לעד, אפילו אם אוהבים באמת.
קיבלתי כמה מכתבים ממנה, היא כתבה כמה היא מתגעגעת אליי ורוצה לראות אותי. עניתי לה והבטחתי, שכל זה יגמר עוד מעט ואני אחזור. שיקרתי כמו מטורף. רציתי להגן עליה, אבל היא ילדה חכמה, היא בטח הבינה שאני משקר. לא שיקרתי לה אף פעם עד אותם מכתבים. אבל אז הייתי חייב, ואני יודע שהיא הבינה. כמה שליו פה עכשיו... הרעש וההמולה ששררו כאן לפני פחות משעה נעלמו כלא היו. רק הציפורים מצייצות. אני מסתכל מסביב עם קצת מאמץ. העצים מתנודדים להם ברוח הקלה שנושבת. הרוח משחקת עם העלים, כמו עם ילדים קטנים, ואלה כמהים למגע שלה ומרקדים. כמה מוזר שדווקא עכשיו אני פואטי, חיוך עולה על פניי, בטח זה נראה מפחיד מהצד, בעיקר למי שמכיר אותי. איזה מזל שאין מי שיסתכל ויעביר את הבשורה...
אם אפשר היה, הייתי לוקח את כל היופי של הזריחה הזו והופך אותו לאבן חן. הייתה זו בוודאי אבן אודם יפה
להפליא. את קרני השמש הייתי הופך לשרשרת זהב בשביל שיהיה על מה לשים את האבן. את התכשיט הזה הייתי נותן לה כמזכרת. אני כבר רואה אותה עונדת אותו. היא נראית בדיוק כמו ברגע שנפרדנו. עומדת ליד היציאה, שערה פזור ועיניה דומעות. השמש שוקעת מאחורי הבית שלנו. והיא עונדת את השרשרת עם אבן האודם, שמתאימה לה כל כך. הלוואי ויכולתי להסתכל עליה שוב, עוד פעם אחת. אני כבר לא מדבר על לגעת, רק לזרוק מבט חטוף בצללית המושלמת שלה על רקע השקיעה... אני יודע שזה בלתי אפשרי, אבל אין דבר שאוסר עליי לרצות זאת.
גם את השקיעה אני אוהב. חבל שאני מבין את זה רק עכשיו, את השקיעה של היום אני כבר לא אראה, לא עם הפצעים האלה. אני מנסה להתרומם ולהסתכל מסביבי על שדה הקטל, אבל כושל ומתמוטט חזרה לקרקע. נו מילא, אין מה לראות שם חוץ מגופות של חברים. גם הם לא יראו את השקיעה, אבל לא נראה לי שאכפת להם.
מעניין איך היא תקבל את ההודעה על זה? לפחות ניצחנו, אם אפשר לקרוא לזה כך. לעזאזל! אין לגבעה הזו אפילו שם... |
